מיוצרים לאוצרים: כשהמכונה מייצרת, האדם בוחר
במשך שנים התרגלנו לחשוב על היוצר כאדם שעושה. הוא מצייר, מצלם, כותב, מלחין, מעצב, עורך או בונה. הידיים שלו, הגוף שלו והמיומנות שצבר היו חלק בלתי נפרד מהיצירה. גם כאשר נעזר בכלים, היה ברור היכן הכלי נגמר והיוצר מתחיל.
הבינה המלאכותית הגנרטיבית שיבשה את החלוקה הזאת.
היום אני יכול לתאר דימוי, סצנה, דמות או רעיון, ולקבל בתוך רגע תוצאה שנראית כאילו נבנתה במשך ימים. אני יכול לבקש עוד גרסה, ועוד אחת, ועוד עשר. אני יכול לשנות את התאורה, התקופה, החומר, הסגנון או נקודת המבט בלי לצלם מחדש, בלי לצייר מחדש ובלי להקים מחדש את הסט.
ברגע הזה אני כבר לא רק יוצר. אני הופך לאדם שעומד מול שפע של אפשרויות ונדרש להחליט מה ראוי להישאר.
במילים אחרות, אני עובר בהדרגה מתפקיד היוצר לתפקיד האוצר.
היצירה לא נעלמה. היא זזה
קל להציג את השינוי הזה כאובדן. אם המכונה יצרה את הדימוי, מה בדיוק אני עשיתי? אם לא ציירתי כל קו, לא כיוונתי כל מקור אור ולא בניתי כל פרט, האם העבודה באמת שלי?
אני חושב שהשאלות האלה חשובות, אבל הן נשענות לעיתים על תפיסה צרה מדי של יצירה. יצירה מעולם לא הייתה רק ביצוע.
במאי אינו משחק את כל הדמויות, מצלם את כל הפריימים, בונה את התפאורה ומלחין את הפסקול. עורך אינו מצלם את חומרי הגלם. אוצר תערוכה אינו יוצר את כל העבודות המוצגות בה. מנהל קריאטיבי אינו בהכרח מאייר בעצמו כל מודעה. ובכל זאת, כולם יוצרים.
הם יוצרים דרך החלטות. הם מגדירים כיוון, מחברים בין חלקים, בוחרים מה להכניס ומה להשאיר בחוץ, משנים סדר, קצב, הקשר ומשמעות. הם אינם רק מפיקים אובייקטים. הם מארגנים יחסים.
לכן אני לא חושב שהבינה המלאכותית מבטלת את היצירתיות האנושית. היא מעבירה חלק משמעותי ממנה ממקום אחד למקום אחר. פחות אל עצם ההפקה. יותר אל ההכרעה.
הבחירה היא לא שלב טכני
כאשר אני עובד עם מערכת גנרטיבית, אני מקבל לעיתים עשרות תוצאות סבירות. חלקן אפילו מרשימות. אבל רק מעטות מהן באמת מתאימות למה שאני מנסה לעשות.
בשלב הזה, הבחירה אינה פעולה שולית. היא אינה ניקוי טכני של עודפים. היא הרגע שבו העבודה מקבלת צורה.
אני מחליט איזה מבט של הדמות מרגיש מדויק.
איזו קומפוזיציה משרתת את הרעיון ולא רק מציגה אותו בצורה יפה.
איזו תאורה יוצרת את המתח הנכון.
איזו תוצאה נראית טוב מדי ולכן מרגישה מזויפת.
איזה פרט מיותר צריך להיעלם.
הבחירות האלה אינן פחות יצירתיות רק מפני שלא ביצעתי בעצמי כל רכיב בתמונה. לפעמים ההפך הוא הנכון. דווקא כאשר האפשרויות רבות, הבחירה נעשית קשה יותר. במצב של מחסור אני עובד עם מה שיש. במצב של שפע אני נדרש להבין מה אני באמת רוצה.
השפע אינו מקל על ההכרעה. הוא חושף אם יש לי קריטריונים.
אוצרות היא יצירת משמעות באמצעות יחסים
אוצרות אינה רק בחירת הפריט "הטוב ביותר". אוצר אינו נכנס למחסן, מוצא את העבודה היפה ביותר ותולה אותה על הקיר. הוא בונה מערכת. הוא יוצר קשרים בין עבודות, תקופות, חומרים, רעיונות וקולות. הוא מחליט מה מופיע ליד מה, מה נפתח קודם, מה נחשף בהדרגה ומה נשאר מחוץ לתערוכה.
המשמעות אינה נמצאת רק בכל אובייקט בנפרד. היא נוצרת במפגש ביניהם.
אותו דבר קורה בעבודה עם AI. דימוי יחיד יכול להיות מרשים, אבל סדרה יכולה לייצר עמדה. רצף של שוטים יכול להפוך אוסף של תמונות לסיפור. שינוי קטן בין גרסאות יכול ליצור התפתחות. חיבור בין תוצאה גנרטיבית לבין צילום, טקסט, קול או חומר פיזי יכול להוציא את העבודה מהמקום הצפוי שלה.
במובן הזה, התפקיד שלי אינו רק לבחור תוצאה אחת מתוך ארבע. התפקיד שלי הוא לבנות עולם שבו כל בחירה מקבלת משמעות מתוך הבחירות האחרות.
האוצר אינו פסיבי
יש משהו מטעה בדימוי של האוצר. הוא נשמע כמו מי שמגיע אחרי שהעבודה כבר הסתיימה. היוצרים יצרו, ועכשיו הוא רק בוחר מה להציג.
אבל אוצרות טובה אינה פעולה פסיבית. היא דורשת עמדה. היא דורשת ידע. היא דורשת יכולת לראות לא רק מה נמצא מול העיניים, אלא מה חסר, מה חוזר על עצמו, מה סותר ומה עדיין לא קיבל צורה.
גם בעבודה גנרטיבית, אני לא רוצה להסתפק במה שהמערכת מציעה לי. אני רוצה לזהות מה היא מציעה לי שוב ושוב. איפה היא מחליקה לקלישאה. אילו פתרונות היא מעדיפה. איזו אסתטיקה היא מציגה לי כאילו היא טבעית או בלתי נמנעת.
הבחירה שלי הופכת ליצירתית רק כאשר היא אינה מקבלת את המרחב שהמערכת הציעה כגבול הסופי. אם אני רק מסמן את התוצאה היפה ביותר, אני עדיין פועל בתוך הקטלוג של המכונה. אם אני משנה את ההקשר, מחבר בין תוצאות שלא נועדו להתחבר, דוחה את הפתרון המושלם מדי או משתמש בכשל של המערכת כבסיס לרעיון — אז אני מתחיל לפעול כאוצר.
לא כל בחירה היא יצירה
כאן חשוב לי לעצור. הטענה שהאדם הופך מיוצר לאוצר יכולה להפוך בקלות למחמאה עצמית. כל מי שלחץ על כפתור, בחר תוצאה והעלה אותה לרשת יכול להכריז שהוא אוצר.
אני לא מקבל את זה.
לא כל בחירה היא אוצרות.
לא כל העדפה היא טעם.
לא כל סינון הוא יצירה.
כאשר אני בוחר דימוי רק משום שהוא הכי יפה, הכי נקי או הכי מרשים, ייתכן שאני לא מפעיל שיפוט יצירתי. ייתכן שאני פשוט מגיב לאפקט שהמודל יודע לייצר היטב.
מערכות גנרטיביות מצוינות בלייצר תוצאות שמבקשות להיבחר. הן יודעות להפיק תאורה דרמטית, פרטים עשירים, קומפוזיציה קריאה ואסתטיקה שמרגישה "מוכנה". הן יודעות לתת לי תחושת הישג מהירה.
אבל הבחירה היצירתית אינה תמיד התוצאה המבריקה ביותר. לפעמים היא דווקא התוצאה המחוספסת. הלא פתורה. זו שיש בה מתח. זו שלא מסבירה את עצמה מיד.
אוצרות מתחילה במקום שבו אני מסוגל להסביר מדוע בחרתי. לא משום שאני חייב להצדיק כל אינטואיציה במילים, אלא משום שיש מאחורי הבחירה מבנה של מחשבה. אני מבין מה העבודה מנסה לעשות, מה היא מסרבת לעשות, ומה המחיר של ההחלטה שלי.
הטעם הופך לכלי העבודה המרכזי
ככל שהמערכת מבצעת יותר, הטעם מקבל חשיבות גדולה יותר. אבל גם המילה "טעם" דורשת זהירות. טעם אינו רק לדעת מה אני אוהב. הוא אינו אוסף של העדפות פרטיות.
טעם מקצועי הוא היכולת לזהות הבדלים. להבחין בין דימוי שמפתה אותי לבין דימוי שמשרת את הרעיון. בין מורכבות אמיתית לבין עומס. בין מקוריות לבין תחפושת של מקוריות. בין שפה עקבית לבין חזרה עצמית. בין תוצאה שמפתיעה מפני שהיא חדשה לבין תוצאה שמפתיעה מפני שהיא חסרת הקשר.
טעם נבנה לאורך זמן. הוא נבנה דרך צפייה, קריאה, עשייה, כישלון, ביקורת והשוואה. הוא נבנה גם דרך מפגש עם עבודות שלא אהבתי מיד, אבל הכריחו אותי לחשוב מחדש.
זו הסיבה שאני לא מאמין שטכנולוגיה שמייצרת תוצרים במהירות בהכרח מייצרת גם יוצרים טובים יותר. היא יכולה להגדיל את היכולת שלי לראות אפשרויות. היא לא יכולה להבטיח שאדע לשפוט אותן.
הבחירה חושפת את היוצר
בעבר היה אפשר לזהות יוצר דרך אופן הביצוע שלו. משיכת המכחול, הקו, השימוש בחומר, האור, העריכה או הקצב נשאו את עקבותיו. הם יצרו סגנון אישי.
בעבודה עם מערכות גנרטיביות, העקבות האלה מטושטשות. אותו מודל משרת מיליוני אנשים. אותן מילות תיאור, אותן אסתטיקות ואותם מבנים חוזרים אצל משתמשים שונים.
לכן הזהות של היוצר עוברת אל רצף ההכרעות שלו. מה הוא ביקש מלכתחילה. מה הוא דחה. לאן הוא חזר. איזה כשל הוא שמר. איזה דפוס הוא ניסה לשבור. מתי הוא החליט לעצור.
היוצר נחשף לא רק בתוצאה שבחר, אלא גם בכל מה שסירב לקבל.
אולי בעתיד, כדי להבין יצירה, לא יספיק לראות את התוצר הסופי. נצטרך לראות גם את ההיסטוריה של הבחירות: את הענפים שנזנחו, את הניסיונות שנדחו ואת הרגעים שבהם האדם שינה כיוון. שם עשויה להימצא המחברוּת.
אבל גם האוצרות אינה חסינה מאוטומציה
המעבר מיוצרים לאוצרים נשמע כמו פתרון נוח: המכונה תייצר, והאדם תמיד יישאר זה שבוחר. אני לא בטוח שזה נכון.
כבר היום מערכות יודעות לדרג תוצאות, לזהות התאמה לבריף, לבחור פריימים, לערוך רצפים, להציע גרסאות ולחזות איזו אפשרות תצליח יותר מול קהל מסוים.
בעתיד הן לא רק ייצרו עבורי. הן גם יסננו עבורי. הן יוכלו לייצר מאה רעיונות, להשוות ביניהם, לנתח את קהל היעד, לבחור חמישה, לשפר אותם ולהציג לי תוצאה סופית. אולי הן גם יסבירו לי מדוע זו הבחירה הנכונה.
ברגע הזה, גם תפקיד האוצר מתחיל להתערער. לכן "מיוצרים לאוצרים" אינו סוף הדרך. הוא שלב מעבר. הוא מתאר רגע שבו הביצוע עובר למכונה, אבל הבחירה עדיין נתפסת כמרחב אנושי. אלא שגם המרחב הזה ילך ויצטמצם אם לא נבין מה הופך בחירה להכרעה אנושית משמעותית.
מה נשאר בידי האדם
אני חושב שהערך האנושי לא יישמר באמצעות התעקשות לבחור כל פרט בעצמנו. הוא יישמר באמצעות היכולת להגדיר מה בכלל צריך להיבחר.
לא רק לבחור את התמונה, אלא לקבוע את הקריטריונים.
לא רק לאשר את התוצאה, אלא להחליט איזו מטרה היא משרתת.
לא רק לשאול מה עובד, אלא מה ראוי.
לא רק למצוא את האפשרות המוצלחת ביותר, אלא לזהות מתי כל האפשרויות פועלות בתוך מסגרת שגויה.
המערכת יכולה לעזור לי להגיע ליעד. התפקיד שלי הוא לבדוק אם זה היעד הנכון.
כאן, בעיניי, נמצאת היצירתיות של האוצר. לא בטעם כקישוט, ולא בבחירה כהעדפה, אלא ביכולת לעצב את ההיגיון שמאחורי הבחירה.
היוצר החדש
אני לא חושב שעלינו להפסיק לקרוא לעצמנו יוצרים. אבל אני כן חושב שעלינו להרחיב את משמעות המושג.
היוצר החדש אינו בהכרח מי שביצע כל פעולה. הוא האדם שהחזיק בכוונה, בנה את ההקשר, הפעיל שיפוט והעניק משמעות למה שנבחר.
הוא אינו נמדד רק במה שהוסיף, אלא גם במה שהחסיר. לא רק במה שביקש מהמערכת לעשות, אלא במה שסירב לקבל ממנה. לא רק בתוצאה שהפיק, אלא במערכת ההחלטות שהובילה אליה.
המעבר מיוצרים לאוצרים אינו סוף היצירה. הוא מבחן חדש עבורה.
בעולם שבו המכונה יכולה לייצר כמעט כל דבר, השאלה החשובה אינה עוד מי יודע ליצור יותר. השאלה היא מי יודע לבחור — ומדוע.